לכאוב, להתגבר ולהמשיך הלאה

שנתיים וחצי. איך הוא יכול לזרוק את הכל לפח?!
מה לא נתתי לו?! בחור שלא ידע בית מתפקד,
שלא ידע אהבה, שלא חגגו לו מעולם ימי הולדת,
שידע התעללות נפשית ופיזית.


הייתי לו חברת נפש, מאהבת, כתף תומכת,
אוזן קשבת, חיבקתי כשבכה, פירגנתי כשהיה חסר ביטחון,
ליוויתי אותו לבתי חולים, סידורים..
ארגנתי לו שתי מסיבות יום הולדת עם
כל החברים שלו, רק שירגיש כמה
שהוא אהוב, ורצוי וחשוב לנו..

 

עודדתי אותו כשפוטר, חיזקתי אותו כשהפך לעצמאי,
האמנתי בו כשהוא לא האמין בעצמו..
אהבתי אותו יותר ממה שאהבתי את עצמי..

 

והוא הרגיש אהוב. גם על ידי וגם ע"י כל הבחורות
והנשים שרדף אחריהן, רק כדי להרגיש שהוא אטרקטיבי.
ללטף את הביטחון העצמי. להרגיש שיש לו ערך.

 

הרי לא יכול להיות שרק אני רוצה אותו, ככה אמר. .
איך לא אמרתי שאני זה כל מה שחשוב, כל מה שהוא צריך.
איך לא ברחתי ממנו באותו הרגע..

 

ואז הפכתי להיות מובן מאליו והוא זרק הכל,
כאילו הייתי עוד אחת ממיליון.
לא לפני שצעק ושיקר והשפיל.

 

הקשר הסתיים בפיצוץ גדול,
כמו בפעם הקודמת.
ושוב אני מוצאת את עצמי לבד, בוכה, פגועה, מרוסקת, מרוקנת,
והוא מככב באתרי הכרויות, כל הזמן מחובר, מתחיל עם כל אחת,
ללא סינון מינימלי של גיל, מקום מגורים,
תחומי עניין, השקפת עולם או מראה חיצוני.

 

מעתיק-מדביק את אותן ההודעות..
לכולן כותב שהן מסקרנות אותו,
שיש בהן משהו מיוחד ושיש להן שפתיים יפות.

 

מוכר להן את אותם השקרים, אותה אשליה של זוגיות וחתונה.
"אני אומר לנשים מה שהן רוצות לשמוע".
גם את זה אמר לי פעם.
למה לא ברחתי ממנו כבר אז, אלוהים יודע.

 

העיקר להמשיך הלאה ומהר.

 

חברות לא הבינו למה אני מופתעת או פגועה –
"הרי הוא היה עם אחרות גם כשהיה איתך.
ברור שלא יישב בבית ויעשה חשבון נפש,
ברור שירוץ הלאה לכל אחת שנכנסת בטעות לרדיוס שלו".

 

ואני בוכה בימים ובלילות. בהתחלה על הקשר,
על האובדן של פירורי הטוב שכן העניק לך.
אח"כ על עצמך, כמה שהיית עיוורת וביטלת את עצמך,
כמה שאהבת או
תו, כמה שאבד לך האמון בגברים ובמערכות יחסים.

 

ובכית את עצמך לדעת עד שפיתחת דלקות עיניים חריפות.

 

"איך זה שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו? איך זה שאני זו
שהייתי נאמנה וחמה ואוהבת ומסורה, והוא שיקר ובגד וניצל-
שנתיים וחצי – ובסוף אני זו שבוכה והוא זה שחוגג?!
איך זה שהחיים שלי נעצרו והוא ממשיך ומתקדם הלאה?!"

 

היא הסתכלה עליי במבט ענייני ושלו ואמרה: "אני וחברה שלי אוכלות שוקולד
בכמויות מטורפות.
עד שהחלטתי שאני רוצה לרזות, והפסקתי.
חברה שלי המשיכה לאכול.
מי ממשיכה קדימה ומי נעצרה?"

 

פתאום הבנתי.

 

זו שהחליטה להפסיק לאכול שוקולד, קיבלה החלטה,
לקחה אחריות, הציבה לעצמה מטרה.
הפסיקה לאכול שוקולד – אבל התקדמה הלאה.
זזה מהמקום שהיתה בו.

 

זו שהמשיכה לאכול שוקולד – המשיכה בהרגל ישן,
מוכר ונוח, אבל נעצרה באותו המקום בחייה.

 

אז הוא ממשיך בהרגלים הישנים שלו,
אבל תקוע באותו המקום.

 

אני החלטתי לעצור את הטירוף הזה,
אבל ממשיכה הלאה בעבודה עצמית.

 

אז בכיתי נהרות וימים ואוקיאנוסים,
בזמן שהוא ממשיך במירוץ הכרויות, אבל יודעת
שגם לבאה בתור הוא ישקר, גם אותה ינצל,
גם לה יגיד דברים שהיא אוצה לשמוע,
עד שהיא תהפוך להיות מובנת מאליו והוא ימשיך הלאה.

כישלון 2

 

 

הבכי נרגע. הבכי פסק. הנהר התייבש.

 

חלק ב' – build a bridge

לעבוד, לשמוע מוסיקה שאני אוהבת,
לעצור כל מחשבה הרסנית, נוסטלגית
או כזו ששואבת אותי לעצבות ובכי,
להקיף את עצמי בחברים טובים שתומכים,
נותנים כוח ופרופורציות,

 

לקרוא, לצאת להליכות, לראות סרטוני העצמה,
לכתוב, ללכת לאנשי מקצוע – מטפלת בפסיכודרמה,
דיאטינית שמתמחת באכילה רגשית, קואוצ'רית לזוגיות.. כל מה שצריך.
כל מה שדרוש כדי להקים גשר
מעל נהר הבכי הזה ולהתחיל לחיות מחדש.

 

עולה על הגשר ופתאום מלמעלה,
הדברים מתחילים לאט לא

ט להיראות קצת שונים.

מה זה משנה עם מי שהוא יוצא ועם כמה..
לי הוא לא התאים. לי הוא לא עשה טוב.

 

כל רגע שאת מתמקדת בו – את לא מתמקדת בעצמך.
אם הוא עסוק בעצמו, ואת עסוקה בו – מי עסוק בך? מי מטפל בעניינייך?

 

עולה על הגשר, משאירה את העבר בעבר
וממשיכה הלאה, מחדש.
יש עולם שלם מעבר לגשר.

 

ופתאום את שמה לב שלא חשבת עליו יומיים.
אח"כ עבר שבוע. פתאום התחיל איתך בחור שנשמע נחמד,
רהוט, מנומס, עדין, טיפוס שאת לא רגילה אליו.
ואת משווה בינו לבין ההוא מהעבר, ו.. אין מה להשוות.

 

כזה אני רוצה.

 

עוברת ליד הכיכר בה נפגשתם בפעם הראשונה,
רואה את הספסל בו ישבתם, בו התנשקתם לפני שנתיים וחצי,
שומעת את השיר שלכם, נתקלת באיזה פריט שלו בדירה שלך,
רואה תמונה שלו ו… רגע. כלום לא קורה.
מתעכבת על זה עוד קצת. כאילו לא מאמינה.
רוצה קצת לבכות, להרגיש משהו.

 

כלום.

 

יכול להיות שהתגברתי? שזה מאחוריי?
אחרי שבוע צץ רגע של עצב, אבל את אומרת לו –
היי חמוד, לא מתאים לי עכשיו שתבוא.
אני מכירה אותך כבר ולא בא לי שתתנחל לי
עכשיו בלב או בראש, אז אנא – תתקדם הלאה.

 

אני בעלת הבית של הלב הזה והראש הזה והחיים האלה.
אז, ברגע הזה ממש, הבנת שהתגברת.
אולי אתקשר עכשיו לבחור החדש ואקבע איתו דייט ראשון.


 מחפשת זוגיות? הרשמי כאן להדרכה הקרובה על הראש הגברי בשלב הדייטים

 

את בזוגיות ורוצה לקדם את הזוגיות קדימה ולבנות תקשורת נכונה ?לחצי כאן 

 

 

 

תיהיי בקשר