273 גולשים קראו מאמר זה | 0 תגובות פורסמו
"אני הולך ברחוב, במדרכה יש בור עמוק, אני נופל לתוכו. אני אבוד, אני חסר ישע, אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא את הדרך החוצה.
אני הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק, אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו, אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן, אבל, אין זו אשמתי ושוב לוקח לי נצח לצאת.
אני הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק, אני רואה אותו, אני נופל לתוכו בכל זאת, כוחו של הרגל. עיני פקוחות, אני יודע היכן אני, זו אשמתי. אני יוצא מיד.
אני הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק. אני עוקף אותו.
אני הולך ברחוב אחר."
(-שיר טיבטי)
זה לא קרה ביום אחד, אבל יום אחד זה קרה.
נראה לי שהתגברתי על "ההוא". אין לו שם יותר. אין לו מהות בקיומי. "ההוא" זה בהחלט מסכם את מה שהוא בשבילי היום. ברוך השם.
זה היה תהליך ארוך, שעדיין נמשך, של היפרדות מחבל הטבור שלי ושלו, ובניית ה"אני" שלי. בניית הביטחון העצמי, ההערכה העצמית, בניית עולם תוכן משלי, חזרה ללימודים, פיתוח תחביבים, כבוד עצמי למי שאני, לבחירות שלי, גם לטעויות שעשיתי.
קבלת הגוף שלי שכבר לא נקרא "שמן" אלא "בעל עודף משקל". קבלת המכלול הזה שנקרא "אני". לטוב ולרע. קבלת אחריות. אני הבמאית של החיים שלי. ורק אני.
הקפתי את עצמי באנשי מקצוע, מטפלת בפסיכודרמה, מאמנת תזונה, מאמנת לזוגיות. הייתי צמאה לידע וצמאה להתקדמות. שאבתי ידע, טיפים והשראה מכל מי שיכולתי עד ששבעתי והחלטתי שזה הזמן לחזור לאינטואיציה שלי.
עם כל הטעויות שעשיתי, כבר חשבתי שאני סוג של נס. אדם שנולד ללא אינטואיציה. עד שחברה אמרה לי: "זה לא שאין לך אינטואיציה. פשוט לא הקשבת לה". וואלה, צודקת.
אז התחלתי לסנן, מה נכון לי ומה לא. מה מתאים לי ומה לא. התחלתי ללמוד לסמוך על עצמי.
כמו הפתגם הזה שאומר שציפור לא מפחדת שהענף עליו היא עומדת יישבר, לא בגלל שהיא סומכת עליו, אלא בגלל שהיא סומכת על הכנפיים שלה.
ואז חזרתי להכיר גברים. רק שמערכת הסינון שלי שהייתה תמיד על MUTE הפכה להיות חומה שדבר לא יכול לעבור דרכה.
אבל מאמנת הזוגיות שלי לא ויתרה לי. אז יצאתי לדייט ראשון אחרי שלוש שנים. לחוצה. מה אגיד, איך יהיה, מה אעשה אם תהיה שתיקה מביכה, אם לא יהיה על מה לדבר. מה עושים בכלל בדייטים. אז, לפני שלוש שנים, הכל היה כל כך קל וטבעי.. בשנייה הראשונה ידעתי שאני מאוהבת ומשם הכל זרם. מה יהיה אם לא ירצה אותי? מה יהיה אם כן ירצה?- פתאום מבינה שאני לא בטוחה מה יותר מפחיד אותי – כישלון או הצלחה? דייט שלא מוביל לקשר, או דייט שדווקא כן יכול להתפתח..? להיות לבד או להיות בזוגיות? איך חוזרים לקשר אחרי כוויה קשה? איך אפשר לסמוך עליהם שוב? – "עליהם" – פתאום זה נהיה "הם". כי כל הגברים הם הרי… "תירגעי. הוא לא דורון. תני הזדמנות. הפעם את מגיעה בראש צלול, בוחנת לאט את הבן אדם. הפעם את בוחרת. את מחליטה. לא נגררת".
החלטתי שאני לא מקשיבה למה שהוא אומר, אלא לדברים שבין השורות. אנשים יגידו הכל כדי להישמע נכון, להישמע טובי-לב ואטרקטיביים. אבל האמת נמצאת בין לבין, בטיפ למלצרית, במקום שהוא נותן לך בשיחה, בהקשבה שלו, בהתעניינות שלו, בתגובה שלו למי שחותך אותו בכביש. כבר כשראיתי את התמונות שלו הוא לא היה לטעמי. אבל הלכתי לפגישה בכל זאת. לסיים קשר תמיד אפשר. אולי אופתע לטובה.
הדייט היה סתמי בדיוק כפי שצפיתי. אפילו לא מאכזב. "לא נורא, העיקר שיצאת, שהכרת, שהתחלת לחזור למשחק". וזה נכון. צריך להתאמן על זה, כמו שריר.
לאחר שבועיים הכרתי מישהו באפליקציית הכרויות. הוא היחיד אולי שכתב לי הודעת פתיחה בלי שגיאות כתיב ובלי "את נראית לי נסיכה ואני בן של מלך. מתאים לך להיפגש, נשמה?" – אז זרמתי.
הוא אמר את כל הדברים הנכונים, ונשמע נורמטיבי לחלוטין, דבר שאינו מתקבל על הדעת כי הרי כל הגברים הם שקרנים.. אז מיד השלכתי עליו את כל התכונות הרעות של האקס, רק כי שניהם מאותו המוצא. אחרי כמה הודעות הופתעתי לגלות שהוא בעצם שונה מאוד. אוהב אומנות, ביקר בכמה מוזיאונים בחו"ל, רץ מרתונים, גר לבד, בא ממשפחה טובה ותומכת – כל מה שהקודם לא היה. אז הבנתי שלא כל הגברים אותו הדבר. כנראה. אולי.
דיברנו בטלפון. הבחור לא שתק לרגע. לא נתן לי להשחיל מילה ולא שאל עליי כלום. זה היה אירוני כיון שאמר שהדבר הכי חשוב שהוא למד ממערכות יחסים קודמות זה להקשיב.
מהפחד שאני פוסלת עכשיו כל בחור, זרמתי איתו לשיחה שנייה. חשבתי שאולי היה לחוץ, אולי חשש משתיקות מביכות, אבל גם בשיחה השנייה הוא לא הפסיק לדבר. כשהצלחתי להשחיל לרגע משפט – הוא מיד לקח את הנושא אליו והמשיך לדבר. הוא לא היה צריך אותי בשיחה, האמת. מכיון שאני והאינטואיציה שלי לא חברות טובות כבר הרבה זמן, לא הקשבתי לה ונפגשתי איתו.
היה זוועה.
הבחור יושב מולי שעתיים ומדבר ללא הפסקה. פה ושם לוקח שנייה כדי לנשום. לא יותר מדי. דיבר על העבודה ואיפה ממוקם המחסן שלהם, דיבר על המשפחה וכמה שהוא אוהב את סלט הבורגול עם החמוציות של אמא שלו, הדירה שהוא עובר אליה והקירות שצבע בסגול ושמנת.. הראה לי תמונות של חברים שלו, סיפר כמה ג'ינגר הוא שם במים וכמה פריכיות אורז הוא אוכל כל בוקר. מנימוס נשארתי איתו שעתיים בבית הקפה ואחרי יומיים איחלתי לו בהצלחה. גם אני הייתי זקוקה לזה.
חודש עבר, חברה הציעה לי להכיר מישהו שהיא מכירה. נראה לי שזו הכרות אידיאלית. היתה שיחה נחמדה של שעתיים שזרמה בטבעיות, גילינו הרבה דברים משותפים. קצת נבהלתי מההתקרבות שלו לדת, וקצת הרתיע אותי כשהסביר לי למה נשים לא צריכות ללמוד קבלה כיון שזה "משהו שאת לא יכולה להבין".
וואלה. עוד אחד שיגיד לי מה אני יכולה ומה לא. השיחה נמשכה וכבר היה 12 בלילה. ובזמן שמתעורר בי הספק-העמלק על הבחור החדש הזה, אני מקבלת SMS. הודעה מההוא, האקס ההוא. מועך הלבבות, השקרן הפתולוגי והבוגד הסדרתי. כותב לי – "היי, אשמח אם נוכל לסגור את הסיפור שלנו בצורה יפה. לילה טוב".
4 חודשים לא היינו בקשר. נתק מוחלט. קשר שהיה רע והסתיים רע ולאחריו התגלו כל השקרים והבגידות. 4 חודשים שזה כבר נרקב ומת. עכשיו הוא רוצה לסיים את זה יפה? פטתי. זה היה ברור שהוא זורק לי פירור תשומת לב כדי לשאוב אותי בחזרה לתהום הזה. תירוץ עלוב של שיחת פרידה כדי לדבר, להיפגש. כנראה אף אחת לא זרמה איתו באותו הלילה.
פתאום חייכתי. טוב, האמת שממש שמחתי. היה לי טוב לגלות על עצמי שחוץ מליטוף קטן של האגו זה לא עושה לי כלום. לא עניתי לו בכלל, לא אכבד אכבד אותו בתשובה ובהתייחסות.
קבעתי דייט עם הבחור החדש. עם ה"אני" החדשה. הפעם לא אפול לבור הזה. הפעם אני אבחר במודע ללכת ברחוב אחר.
