303 גולשים קראו מאמר זה | 0 תגובות פורסמו
"את צריכה לאהוב את עצמך" – היא אמרה לי. "מה זה אומר? אל תזרקי קלישאות של הניו-אייג'" – התעצבנתי. "תני לי מתכון. דברי תכלס. זה כמו שתגידי לי עכשיו להכין עוגיית מקרון
או לדבר סינית. מה זה אומר?!" – הייתי נואשת. היא לא הבינה מה לא ברור לי והמשיכה: "ברגע שתאהבי את עצמך, תביני שאת לא אוהבת אותו ולא צריכה אותו. נורא פשוט".
ממש.
את ד' הכרתי באפליקציית הכרויות. עד היום אני לא יודעת לומר מה היה בו שמשך אותי. אולי כל הדברים שאמר. ואיך שאמר אותם. בהמשך סיפר שהוא אומר את כל מה שנשים רוצות לשמוע, אז שמעתי את כל מה שרציתי לשמוע, מלבד את אזעקות האינטואיציה לברוח.
נפגשנו לאחר מספר שבועות של התכתבויות וטלפונים, בהם התנהלה בי ממש מלחמה שלא ידעתי לתת לה שם, אז הנחתי אותה בצד. במקומה הטבעי שנתתי לה. היום אני קוראת לה מלחמת אור בחושך, ראש בלב.
חוסר אהבה עצמית.
נפגשנו בכיכר. בשנייה הראשונה שראיתי אותו, משהו קרה. משהו שמת בי מהקשר הקודם חזר לחיות פתאום. ייחסתי את זה לו, בטעות קשה ואיומה, ומרגע זה כל הקיום שלו היה תלוי בו.
הוא הושיט יד ללחוץ את ידי ואני… פשוט נישקתי אותו. אף פעם זה לא קרה לי. כבר מרגע זה, זה היה מאוחר מדי. אולי זה הרגע שהתאהבתי. זה הרגע שבו הכל התחיל. ונגמר.
תוך פחות מרבע שעה עברנו אליי הביתה ומאז לא נפרדנו במשך שנתיים וחצי. חגים, שבתות, שמחות ואסונות, ימי הולדת, משפחות, טיולים בארץ, שיחות נפש..
זה לא מנע ממנו להיות עם עשרות נשים אחרות. זה לא מנע ממני להפסיק לאהוב אותו.
תמיד בחרתי אותם ככה. פצועים, חבולים, נזקקים, ממשפחות הרוסות, עם ילדות קשה. גברים עם מסכה של ביטחון עצמי שמתחתיה ילד שגדל בבית אלים ועכשיו מחפש להרגיש "גבר" ע"י אישור שהוא ראוי. ואם אפשר, אישור מכמה שיותר נשים.
רציתי להיות הגיבורה שלהם, להציל אותם מהחיים שלהם, להציל אותם מעצמם.
"כמה נוח לרצות לשנות אחרים, להשקיע אנרגיות בכולם. זה חוסך את הכאב להתבונן פנימה ואת המאמץ לשנות" – היא אמרה לי.
חכמה וצודקת, חברה שלי, אבל עוד לא הייתי במקום של להבין באמת ובטח שלא ליישם.
אז ביטלתי פגישות עם חברות, עשיתי מנוי לחדר כושר ולא הלכתי, לקחתי חופשים מהעבודה, איחרתי למשרד ויצאתי מוקדם בכל פעם שהיה צריך אותי.. חגגתי לו ימי הולדת לראשונה בחייו, רק שירגיש אהוב. רק שיאהב אותי. ראינו את תוכניות הטלויזיה שהוא אהב, אכלנו את האוכל שהוא אהב, שמענו את המוסיקה שהוא רצה, נפגשנו רק עם החברים שלו… הפכתי לצל שמרצה אותו. רציתי להראות לי שאני כן טובה לו. ובכל פעם שגיליתי שקר ובגידה, במקום לברוח ממנו רחוק ומהר – נצמדתי יותר. נתתי יותר מעצמי. אולי הפעם הוא יבין שאני, ורק אני, האחת שלו.
"ככה הוא יודע. הוא גדל בבית של שקרים ובגידות ואלימות. הוא לא יודע מה זו אהבה ואיך מתנהל קשר בריא" – סיפרתי לחברה שלי. הבנתי וקיבלתי כל התנהגות שלו רק כי זה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, שאני מכילה, מבינה, תומכת, מלאת חמלה. אבל רק כלפיו. לא כלפי עצמי.
בפועל הפכתי להיות מובן מאליו. גם בעיניו, וגרוע מכך – גם בעיני עצמי.
ואז זה הידרדר להשפלות, לאיומים, לזילזול ואני הפכתי להיות יותר חלשה ותלותית, ובעיקר מתלוננת סדרתית – "איך אתה מתנהג אליי ככה? למה אחרי כולן אתה מחזר בעדינות ורק כלפיי אתה מתנהג בזילזול? למה אתה לא מתחשב, למה אתה ממשיך לשקר?!"
ואז הוצאתי את רשימת המכולת
"הרי עשיתי בשבילך הכל, הקשבתי, תמכתי, פירגנתי, ייעצתי, קניתי, ליטפתי, חיבקתי כל בוקר כשהתעוררת כאשר שביקשת כמו ילד קטן עצוב חיבוק אוהב, באתי איתך לכל מקום שרצית, עזרתי לך…" – במילים אחרות – הוא חייב לי.
ומה עם מה שאני חייבת לעצמי?
"עכשיו קחי את כל השאלות האלו והפכי אותן – למה את מתנהגת אל עצמך כך, למה את מזלזלת בעצמך, לא מתחשבת בעצמך, למה את משקרת לעצמך, זו את שלא רואה את עצמך ואת הרצונות שלך" – אמרה לי אותה חברה טובה, בהשראת ביירון קייטי.
והיא צדקה. אבל לקח לי שנתיים וחצי להבין את זה. להבין את החוק הטוטאלי הזה, השחוק והנדוש אבל הוא האמת המוחלטת –
אם לא תאהבי את עצמך,
אם לא תעריכי ותכבדי את עצמך,
לעולם תמשכי לחייך את כל הגברים הלא-נכונים,
שיהיו לך לראי נוראי של הדימוי העצמי שלך.
אז ד' ניפץ את ליבי אבל נתן לי את השיעור החשוב בחיי – מודעות עצמית, אהבה עצמית וקבלה עצמית.
המתכון? לעשות רשימה של תכונות וערכים שחשובים לי, בי ובאחר, לבדוק מהראש האם יש בו את מה שאני רוצה ואם לא אז לסיים את הקשר.
לבדוק בכל רגע מה אני מרגישה, על מה אני מוכנה להתפשר ועל מה לא, עם אלו חסרונות אני מוכנה לחיות ואם אלו לא, לשמור על הנפש שלי, על הגבולות שלי. להמשיך לעשות את אותם הדברים שגורמים לי שמחה. להבין שאהבה זה מהראש, לא מהלב,
כפי שסיפרו לנו בילדות. להבין שזוגיות זה כמו פתיחת עסק – הרי לא תבחרי שותף עסקי לא ישר, לא אמין, לא מוסרי, לא הגון.
תמיד אמרתי לד' שאני אוהבת אותו ללא תנאי. היום זה נשמע לי מגוחך. אהבה היא פונקציה של התנהגות. אם הוא אוהב אותי, מכבד אותי, דואג לי, מתחשב בי, פועל למען השמחה והאושר שלי – יש מה לאהוב בו. יש סיבה לאהוב אותו. אם לא, אז לא. אין פשוט מזה.
ואת לא צריכה להיות הגיבורה שלו או המצילה שלו. זה לא תפקידך גם אם זה הדבר היחיד כרגע שנותן לך תחושת ערך בחיים.
תהיי הגיבורה של עצמך. הפרוייקט של עצמך. המטרה והמניע של עצמך.
בסופו של דבר הכל נבחן ע"י שאלה אחת פשוטה – האם זה עושה לי טוב או לא.
הקיפי את עצמך בסביבה תומכת, חברים אוהבים, אנשים שמעוררים בך השראה ונותנים לך כוחות, צאי לגלות מה עושה לך טוב, תחביבים, בישול, יוגה, ציור, כתיבה, הרצאות, הופעות.. לא משנה בכלל מה.
במקום הראשון בחייך יש מקום רק לאדם אחד. את. ולא, זה לא אגואיזם. זו אהבה עצמית. ולא רק שזה דבר טוב, זה דבר קריטי – קריטי לאושר שלך עם עצמך, ולאושר שלך בזוגיות.
וגם אם יש בך הרבה דברים שאינך אוהבת, אז מה? את הגרסה הכי טובה שלך ממש ברגע זה. ואת מושלמת כפי שאת. זה לא אומר שלא תעבדי על מה שצריך, ושלא תשאפי לשינוי ושיפור. אבל זה בטח לא אומר שתתפשרי על פחות מהטוב ביותר עבורך.
את ד' הוצאתי מחיי כמו חמץ לקראת פסח, וקיבלתי זוגיות הרבה יותר טובה וחשובה – את הזוגיות שלי עם עצמי. וברגע שהאור ינצח את החושך, המודעות תנצח את הדפוסים הישנים שמזיקים לי, אהיה לאחת, מגובשת, שלמה, שלא זקוקה לאישור מבחוץ, שלא זקוקה להציל אף אחד. ואז הוא יבוא. השלם שיחיה לצידי.
אני מזמינה אותך לבנות את הגבולות של עצמך כך שלא תגיעי למקום כל כך קשה ונמוך עם גברים.
