328 גולשים קראו מאמר זה | 0 תגובות פורסמו
בשבוע שעבר שוחחתי עם מישהו שאמר לי שזו החלטה אמיצה לקרוא לבית הספר LoveAcademy , כי מבחינה שיווקית אהבה פחות מוכרת מסקס ומה לעשות אנשים היום פיתחו ציניות לגבי המושג אהבה.
לא צריך להיות גאון כדי להסכים עם הקביעה הזו.
אז ניסיתי לנתח איך הגענו למצב הזה, לפתח ציניות לאחת התחושות המדהימות ביותר שאנו מסוגלים להרגיש, לפרפרים בבטן, לתחושת החמימות שמלטפת אותנו מבפנים כל פעם שאנו נזכרים בו/בה, לאיחוד בין שני אנשים שחולקים את התחושה, מה יכול להיות יותר אמיתי וחזק מזה? מה יכול לתת לנו את התחושה של חיים וחיוניות יותר מזה?
פעם דברים היו פשוטים יותר, כשההורים שלנו היו צעירים, הם לרוב לא חוו יותר מדי מע' יחסים, גם היתה פחות מתירנות, ככה שאם שני אנשים התאהבו היה ברור שסקס יגיע בד"כ עם ההבטחה למיסוד הקשר בצורה של נישואין.
היום לעומת זאת, בתקופה של אינדיבידואליזם, של להעמיד את עצמנו והרצונות שלנו במקום יותר מרכזי, בימים בהם המילה "פשרה" הפכה למילה נרדפת למחלה, היום אנו חווים הרבה מאוד מערכות יחסים והתחלות של מע' יחסים, אנחנו פחות נאיביים, מבינים שהתאהבות זו בעצם משיכה מאוד חזקה והתחושות המדהימות שמחממות לנו את פנים הבטן וגורמות לנו להחסיר פעימה, אינן אלא הורמוני "אהבה" המופרשים לגופנו מבלוטות מסוימות במוח…
פעם כשמבטים התחברו והיה שם ניצוץ, הבחור חיזר, הבחורה היתה נבוכה, המשיכה החזיקה מעמד כי, שוב, הסקס היה מצרך נדיר יותר, הם לא הספיקו להכיר יותר מדי טוב, כי הרי לא נהגו אז לגור ביחד לפני החתונה, גם הילדים הגיעו די מהר, בקיצור היתה אהבה והאהבה הפכה לזוגיות ומשפחה לטוב ולרע.
היום כשיש ניצוץ זה לא כזה ביג דיל, כי הרי יש הרבה אופציות, כבר אין את האחד והיחיד, יש הרבה, ואם זה לא מתאים יבוא אחר.
היום זוגות יוצאים מס' חודשים, עוברים לגור ביחד, מגלים שהבנאדם שעומד מולם הוא לא בהכרח הנפש התאומה שלהם ושגם לו יש שריטה או שתיים, כמו כולנו…
במקרה הטוב חיי היומיום והשגרה מנצחים את הפרפרים השבריריים שאט אט גוססים להם ובמקרה הפחות טוב הקשר מסתיים בשברון לב וקטלוג החוויה בתבנית שלילית שיוצרת אצלנו אנטי ממערכות יחסים, כי בסוף זה כואב.
אחרי מס' התנסויות כאלו, מעטים האנשים שבאמת ובתמים מאמינים באהבה.
מה שקובע אם נבצע פעולה כלשהי בחיינו אלו כמות הכאב או העונג שאנו מקשרים לתוצאות הפעולה. אם נקשר כמות גדולה של עונג לתוצאה, יותר מכמות הכאב, סביר להניח שנבצע את הפעולה, כי כדאי לנו. אם נקשר יותר כאב מעונג, נוותר עליה, כי היא לא משתלמת לנו רגשית.
הכנסת המושג אהבה וכל מה שמתחבר אליו, לתבנית השלילית, גורמת לנו לקשר יותר כאב להתאהבות, לאהבה, להתנסות הזוגית, מאשר העונג שההתנסות הזו מביאה איתה.
כל מה שצריך לעשות זה להיפתח לאפשרות שאהבה זו התחושה הכי מדהימה שקיימת, שהרגשות שמציפים נותנים תחושה נהדרת, שההיפתחות לאדם אחר ושלו אלינו, זו חוויה כמעט מיסטית, של חיבור, של נתינה, של לגעת במהות של האדם.
את מוכנה לוותר על זה?
את מוכנה לחוות פחות ממלוא העוצמה שיש לחיים להעניק לנו?
זה כמו לעמוד ליד הגדר של רכבת ההרים, לדעת שהחוויה משכרת ולהישאר בחוץ, מבלי לנסות.
אני לא מייפה את הדברים, באהבה אפשר גם להיפגע, זה עלול לכאוב, יתכן שאפילו נצטרך כמה שבועות של אבל כדי להתגבר על הכאב.
אבל במקום להסתכל אחורה ולראות את הפצע, אני מציעה להוקיר ולהודות על התקופה המשותפת ביחד, על ההזדמנות לגעת באחר.
ולהמשיך הלאה וליהנות מאהבה נוספת כשהיא תיקרה בדרכנו, לאפשר לה לחלחל לתוכנו, להתמכר לתחושה ולגבהים המטורפים שהיא מאפשרת לנו לחוות.
אז כמו שהאופנה חוזרת ברטרו, והאיפור והשיער, הגיע גם תורה של האהבה לחזור.
אבל כמו כל דבר אחר, היא תחזור רק אם נקבל אותה בזרועות פתוחות, רק כשנבין שאנחנו לא מוכנים לוותר עליה ונאפשר לה לסחוף אותנו להרפתקאות חדשות.
